<h1>פסקי ריא"ז — סנהדרין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
הנודר בשם ע"ז, והנשבע בשם ע"ז, עובר בלא תעשה, ואפילו המזכיר ע"ז בשמה עובר בלא תעשה, שנ' [שמות כ"ג] ושם אלהים אחרים לא תזכירו, שלא יאמר אדם שמור לי בצד ע"ז פלו', או אני אשמור לך בצד ע"ז פלוני', וכן לא יגרום לאחרים שידרו בשמו, שנ' [שם] לא ישמע על פיך, וכן כתוב בספר יהושע [כ"ז], לבלתי בוא בגוים האלה ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם. ואסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע לו בע"ז שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך. כל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה, שהרי התורה הזכירתו, כגון פעור, ובעל צפון, בל, נבו, שכתו' [ישעיה מ"ו] כרע בל קורס נבו, וכל כיוצא בהם, ומרקוליס שהזכירו חכמים, יש מפרשים רם קילוס שמה, וחכמים כינו שמה מרקוליס, וכן ישו הנוצרי יהושע שמו, וחכמים כינו אותו ישו. ונראה בעיני ששמות הקדשים שלהם, שהם תלמידי ישו, אע"פ שעובדי ישו משתחוים להם, אינם משתחוים בתורת אלהות, שאינם תופשים אותן אלהות, אלא לכבוד משתחוים לפרצופים שלהם, כאדם המשתחוה לאנדרטי של מלכים לכבוד המלך, ואין בהם דין ע"ז. כל ליצנות הוא אסור, כמו שכתוב [ישעיה כ"ח] ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, חוץ מליצנות של ע"ז שהוא מותר, שנ' [שם מ"ו] כרע בל קורס נבו קרסו כרעו יחדו, שהיו מתלוצצים בע"ז. ומותר אדם שיאמר לגוי שיטול ע"ז שלו ויניח אותה בשי"ן תי"ו שלו, כלומר בין עגבותיו, מלשון [ישעיה כ'] וחשופי שת, כמו שמבואר בסוף פרק הקורא את המגלה עומד [מגילה כ"ה ע"ב].
<h2>דף כח:</h2>
כל דיין שרוצה להפטר בהוראתו ראוי לו ליטול רשות מראש הגלות, וכן אם היה מוסמך מן החכמים המוסמכין שבארץ [ישראל], והנוטל רשות מראש הגלות הועיל לו רשותו בין בבבל ובשאר הארצות, בין בארץ ישראל, אבל הנוטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל לא הועיל לו רשותו [אלא בארץ ישראל ובעיירות הסמוכין לגבולי ארץ ישראל, אבל בשאר ארצות לא הועיל לו רשותו], לפי שגדול כח ראש הגלות שבבבל מכח הנשיא שבארץ ישראל, שראש הגלות הוא לנו במקום מלך, שרודה את העם במקל, והנשיא הוא דורש ומלמד תורה לרבים. אמרו חכמים, לא יסור שבט מיהודה, אילו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שהם נשיאים ומלמדין תורה ברבים, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [ה' ע"א]. מומחה שלא נטל רשות, הואיל והוא מומחה בתורה הרי זה דינו דין ואע"פ שלא קיבלוהו עליהם בעלי דינין אלא הוא הזמינם וכפה אותם לדין. וכן שלשה הדיוטות, אע"פ שאינם מומחים וגדולים בתורה, אם הזמינו בעלי דינין לדין ודנו אותם, דיניהם דין. וכן אם היה אחד או שנים הדיוטות שקיבלום עליהם בעלי דינים ואמרו להם תדינו לנו דין תורה, הרי כל אלו דיניהם דין, כמו שמבואר בפרק ראשון [ו' ע"א], ואם טעו בשקול הדעת ונשאו ונתנו ביד חייבין לשלם, כמו שביארנו. קיבלוהו עליהם בעלי דינים סתם, שבחרו אותו לדון אותם ולקבל דינו עליהם, אפילו אם טעה דינו דין, ואינו משלם כלום, שהרי קיבלו עליהם דינו מה שיהיה, ואפי' אם היה אחד שאינו מומחה, כמבואר בקונטרס הראייות למעלה בפרק ראשון בראיי' א'. אמרו חכמים [אבות פ"ד מ"ח] אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא הקב"ה שהוא אחד, והוא שלא קיבלוהו עליהם, אבל אם קיבלוהו עליהם דן אפי' אחד, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק ראשון [ה"א]. ואמרו הגאונים שאין בדורות הללו מי שיוכל לומר מומחה אני בתורה ויודע כל דבר, לפיכך אין יחיד יכול לכוף את הנתבע לדין עד שיהו שלשה או יחיד שקיבלוהו בעלי דינין מרצונם.
זה שביארנו שאם טעו בדיני ממונות מחזירין את הדין, לא נאמר זה אלא כשטעו בדברים המפורשים במשנה או בתלמוד, ואע"פ שנטל הדיין [בידו] מזה ונתן לזה, אבל אם טעו בשיקול הדעת אין מחזירין את הדין, לא לזכות ולא לחובה, והוא שעשה הדיין מעשה, שנטל מזה ונתן לזה, אבל אם לא עשה מעשה הדיין, אלא בעל דין שילם על פי הדיין, הרי זה חוזר אע"פ שטעה בשיקול הדעת, וכך היא שטת רבינו יצחק בפסקיו. ומז"ה אומר שאם טעה בשיקול הדעת אינו חוזר, אע"פ שלא נטל הדיין בידו מזה ונתן לזה, ודברי רבינו יצחק עיקר כמו שביארתי בקונטרס הראייות בראיי' א'. איזהו שיקול הדעת, כגון שני חכמים שנחלקו במשנה או בתלמוד ולא נפסקה הלכה בפירוש כאחד מהם, אלא דברי האחד נמשכין בין החכמים ונוהגין לעשות כדבריו, וזה הדיין טעה לעשות כדברי חבירו, הרי זה טועה בשיקול הדעת, עיין בפרק ראשון בראיי' ב'. דיין שטעה בשיקול הדעת ואינו יכול להחזיר את הדין כמו שביארנו, אם היה מומחה ומורשה מראש הגלות שבבבל, או שהיה מוסמך מן החכמים המוסמכין שבארץ ישראל, הרי זה פטור מלשלם, אבל אם לא היה מורשה ומוסמך, אע"פ שהיה מומחה בתורה, הרי זה משלם מביתו, שהרי דינו דין ואינו יכול להחזיר טעותו, והרי חייב את הזכאי והפסידו שלא כדין. ולפי דברי מז"ה חייב לשלם אע"פ שלא נשא ונתן בידו, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' א' שכל זמן שלא נשא ונתן בידו חוזר טעותו ואין דינו דין כל עיקר, ואפי' במקום שאינו יכול להחזיר את הדין, כגון ששילם הנתבע לתובע והלך לו למדינת הים, פטור הדיין מלשלם, הואיל ואם היה אפשר להחזיר את הדין חוזר, הרי הוא כמו שלא דן כלום, וזה פשע לעצמו ששילם לחבירו עד שלא נמלך בדיין אחר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. וכן חכם שהטריף את הכשירה והאכילה הבעל לכלבים, פטור החכם מלשלם ואע"פ שאינו מומחה לרבים, הואיל ואם היתה בעין היה חוזר ומכשיר [הרי] הוא כמי שלא הורה בה כלום, וזה פשע שהאכילה לכלבים עד שלא נמלך בחכם אחר, כמבואר בקונטרס הראייות בראי' א'. עשה הדיין מעשה בידים בדבר שאי אפשר להחזיר, כגון שהטריף את הכשירה והאכילה הוא בעצמו לכלבים, או שטימא את הטהרות והגיע בהם את השרץ, שטמאן בידים כדי לקיים הוראתו, או שהורה וטיהר האוכלין הטמאין ועירבן בידיו עם שאר הפירות הטהורים, ונמצאו אלו ואלו טמאין, הרי זה חייב לשלם אם לא היה מומחה, בין שטעה בשיקול הדעת בין שטעה בדבר משנה, הואיל ועשה מעשה בידיו ואי אפשר להחזיר הדבר, הרי זה כמזיק בידים, והרי הוא כמטמא טהרותיו של חבירו במזיד, לפי ששיגגת תלמוד עולה זדון, ואם היה מומחה לרבים פטור.
<h2>דף כט.</h2>
ושפטתם צדק [דברים א'], צדק הדין ואחר כך חותכהו. ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו, אפילו אם באו לדון בין בית לעלייה. ובין גרו, אפילו בין תנור לכיריים, שרוצין לחלק ביניהם ולתת לזה תנור ולזה כירים. לא תכירו פנים במשפט [שם], שעושה עצמו כאילו אינו מכירו, שלא ישא פנים לאחד מהן. ושוחד לא תקח [שמות כ"ג], לא הוצרך לומר שלא לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, שהרי כבר נאמר [דברים ט"ז] לא תטה משפט, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה לא תקח שוחד, אפילו אם נוטל בתורת שכר אסור, והנוטל שכרו לדון דיניו בטלין, ואם היה בטל ממלאכתו ונוטל שכר בטילותו הרי זה דינו דין, אלא שמכוער הדיין שנוטל שכרו לדון, ואם היה בטילותו דבר המוכיח, כגון שהיה ידוע שהיה משתכר במלאכתו כך וכך בכל יום, ומניח מלאכתו כדי לדון, הרי זה מותר לכתחילה ליטול מהם שכר בטילותו. ונראה בעיני שהדיין הפונה עצמו מכל עסקיו וממנים אותו הציבור עליהם, הרי זה רשאי ליטול שכרו מן הציבור, שהרי דייני גזילות שבירושלם היו נוטלין תשעים מנה מתרומת הלשכה, ואם לא היו מסתפקין בהן היו מוסיפין להם עוד כדי סיפוקן. וכן תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, כמו שמבואר בפרק שני דייני גזילות [כתובות ק"ו ע"א]. לא שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים אסרה תורה. ומעשה בדיין אחד שהיה עובר במעברות הנהר, ובא אדם אחד והושיט לו ידו לסומכו והיה צריך להידיין לפניו, ואמר לו הדיין הרי אני פסול לדינך. וכן היה אחד שנטל הנוצה מעל ראשו של דיין, וכן מי שכיסה הרוק המוטל לפני הדיין, ופסל עצמו הדיין בדינו, שכל אלו בכלל שוחד דברים, וראוי לדיין לדקדק בעצמו שלא יהא לבו נוטה אחר אחד מהם. ומעשה בדיין אחד שהיה רגיל האריס שלו להביא לו סל של פירות בכל ערב שבת משדהו, פעם אחת הקדים והביא לו מיום חמישי, אמר לו הדיין מה יום מיומים, אמר לו הוצרכתי לבוא לדין ולפי דרכי הבאתי לך משלך כמנהגי, אמר לו הריני פסול לדינך, ובא לדון בפני התלמידים, וכשהיו יושבין לדונו הדיין היה מהרהר בלבו להפך בזכותו, ואמר ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך לבי נוטה, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. שוב מעשה באחד שהביא מנחה לפני הדיין והיה צריך להידיין לפניו ולא רצה לקבל ממנו ופסל עצמו גם כן לדינו, אמר לו סוף סוף איני רוצה להידיין לפניך קבל ממני דורון זה, שהמביא דורון לתלמיד חכם הרי הוא כאילו הקריב בכורים, שנ' [מ"ב ד'] ויבא לאיש האלהים לחם בכורים, ואל תמנע ממני מצוה זו, שמע ממנו דברי טעם וקבל ממנו, ושלח הדיין דינו אצל חבירו, ואמר לו הרי אני פסול לדינו של זה ותדון אותו אתה, כסבור הדיין השני שהוא קרובו של ראשון, וסילק דין יתומים שהיה לפניו מפני דין זה, אמר משום כבוד התורה ראוי להקדים דין זה לשאר הדינים, כשראה בעל דינו כך נסתתמו טענותיו, היה רגיל הדיין הראשון שהיה אליהו בא אצלו ומלמדו סדר אליהו, ומאותו המעשה נסתלק ממנו, עד שישב בתענית ובקש רחמים עד שחזר אליו, ואעפ"כ לא בסבר פנים כבראשונה. אין ראוי לדיין לדון לא אוהבו ולא שונאו, שאין יכול לראות חובה לאוהב ולא זכות לשונא. אין ראוי לו לדיין לשאול כלים וכיוצא בהם מאחרים, לפי שפעמים באין לפניו לדין ולבו נוטה אחריהם והרי הוא פסול לדינם, ואם יש גם לו להשאיל לאחרים הרי הוא שואל ומשאיל וכשר. ומעשה בדיין אחד שהיה שואל מבית עשיר אחד, אע"פ שלא היו שואלין ממנו, לפי שלא היה כנהנה מהם, אלא חשיבות הוא להם שהיו משאילים לו, לפי רוב מעלתו. תלמיד חכם שאוהבין אותו בני עירו, אינו אלא מפני שאינו מוכיח אותם בדברי שמים, וכל אלו בפרק שני דייני גזילות [ק"ה ע"ב]. מצוה בנידונין שיעמודו, שנ' [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', ואם רצו בית דין להושיב שניהן מושיבין, אבל לא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומרים לו קצר דבריך, שנ' [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתך, שיהו שניהן שוין, שלא יסתתמו טענותיו של אחד אם רואה שנושאים פנים לחבירו כלום. תלמיד חכם ועם הארץ הבאים לדין מושיבין שניהן, מפני כבוד תלמיד חכם, ואם לא רצו לישב, תלמיד חכם מפצירין בו ועם הארץ אין מפצירין בו לישב. בשעת גמר דין צריך שיהיה הדיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, ואם היה אחד מהם תלמיד חכם חייב הדיין לעמוד מפני כבוד תורתו, ובשעת גמר דין אי אפשר לו בעמידה לפי שצריך הדיין בישיבה, כיצד הוא עושה, עומד ויושב כאדם המתיר שרוך נעלו, שיש כאן קצת עמידה וקצת ישיבה, ומוצא שום תואנה בעמידתו, שלא יהא הדבר ניכר שעומד מפני תלמיד חכם ויסתתמו טענותיו של בעל דינו. איזהו גמר דין, איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. העדים מעידין כל עדותן בעמידה, ואם היה אחד מהם תלמיד חכם מעיד בישיבה מפני כבוד תורתו, ועם הארץ מעיד בעמידה, ואין לחוש על העד שמא יסתתמו טענותיו, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שבועת העדות. כתב רבינו משה בפרק כ"א [דהלכות סנהדרין ה"ה], כבר נהגו כל בתי [דיני] ישראל מאחר התלמוד בכל הישיבות שמושיבין בעלי דינין ומושיבין העדים, כדי לסלק המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילה, ונראה בעיני שאין לקיים מנהג זה שאמר רבינו משה אלא בדיני ממונות, אבל באיסורי תורה כגון אם העידו עדים על אשה להתירה לבעלה או לאוסרה לבעלה, אין כח בחכמים להכשיר עדותן בישיבה, ואם באו העדים לחזור בעדותן יכולין לחזור בהן עד שיעידו עדותן בכשרות, שהיושב פסול לעדות, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שבועת העדות. וכן נראה בעיני שהעדים שהעידו עדותן בלילה יכולין לחזור בהם, לפי שחקירת העדים בתחלת דין ואין תחילת דין בלילה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ראוהו בית דין. תלמיד חכם שהיה גדול מן הדיין ואינו כבודו לילך להעיד בפניו הרי זה לא ילך לפניו, בד"א בדיני ממונות, אבל באיסורין אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. תלמיד חכם ועם הארץ שיש להם דין, לא יכנס התלמיד חכם לפני הדיין שהוא רבו בלא בעל דינו, שנראה כנכנס לערוך הדין לפניו, ואם יש לו עת קבוע ליכנס ללמוד לפניו נכנס בעת שרגיל ליכנס לפניו ואינו חושש, וכל זה מבואר בפרק שבועת העדות [שבועות ל' ע"ב].
